תוספות על יומא פ׳

מהדורה: מהדורת וילנא

« תוספות על יומא ע״ט ע״ב:ו׳ תוספות על יומא פ״א ע״א:ג׳ »

5 הון עשיר על משנה כלים פתח ↗

כגרוגרת. לכ"ע גדולה מכזית היא, כדמשמע בריש פרק המצניע שבת דף צ"א ע"א, ומה שהקשה התי"ט במשנה י"א דהאי פרקא בשמו ובשם התוספות יומא פ. ד"ה ושיערו דמדאמרינן בכריתות דף יד: דבית הבליעה מחזיק שני זתים, ובערובין עי' בתוס' יומא שם אמרינן דבית הבליעה מחזיק ביצת תרנגולת, דנמצא דביצה הוי כשני זתים, ומשיעורא דמזון שתי סעודות ילפינן דכל ביצה הוי שלשה גרגרות. ובתוס' דיומא שהביא ראיתי שמחשב התם לכל ביצה שלשה גרגרות ושלשה שמינית גרוגרת, דנמצא לפי זה דגרוגרת בציר מכזית הוי, דהא ביצה תרי זיתי היא כדאמרן, והיא ג' גרגרות לפי דברי התוספות. בעיני אין זו קושיא כלל, דהאי דלמדו יומא שם מכל האוכל אשר יאכל ויקרא יא, לד. אוכל שאתה יכול לאוכלו בבת אחת והוא ביצת תרנגולת דהאי הוא דמחזיק בית הבליעה, ולפיכך שיעור טומאת אוכלים שיערוהו בכביצה, בלא קליפה קאמר, דפלוגתא היא בערובין דף פ"ג ע"ב והלכתא כחכמים דהכי סלה"ו וכן פסק הרמב"ם בחיבורו ה' טומאת אוכלין פ"ד ה"א, והין הכי נמי דביצה בלא קליפה שתי זתים הויה, אבל בקליפתה דבהכי איירינן בבצים דמזון שתי סעודות דאמרן, הין הכי נמי דהוי יותר משלשה זתים ועוד, וכשמודדים אותה בגרוגרת לא הוי אלא שלשה או שלשה ועוד כדאמרן, דנמצא לפי זה דלעולם הגרוגרת יתרה מכזית כפשטא דתלמודא דפרק המצניע:

5 תוספות יום טוב על משנה כלים פתח ↗

וכמזון שתי סעודות לעירוב וכו'. שנויה כבר בערובין פ"ח מ"ב. ושם מפורשה בס"ד והנני יוסיף בכאן. שנתעוררתי ע"פ מה שכתבתי לעיל פ"ג מ"ב שהגרוגרת יתירה מזית שיש מקום תימה דבפ"ז דעירובין מ"ח פי' הר"ב די"ח גרוגרות ב' סעודות ובפ' בתרא דיומא בגמרא דף פ. שאין בית הבליעה מחזיק יותר מביצת תרנגולת ובגמ' פ"ג דכריתות די"ד. דשיעור שני זיתים מחזיק בית הבליעה. ונמצינו למדין דלשתי סעודות שהם ו' ביצים יהיו י"ב זיתים. ואיך אפשר א"כ שהגרוגרת יתירה והרי הם י"ח בב' סעודות. אח"כ ראיתי בתוס' דיומא שהקשו זה. אבל תירוצם אינו עולה לפסק הר"ב *ועי' המחלוקת שבין ת"ק ור"י בפרקין משנה ז:

11 יומא פתח ↗

אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: שִׁיעוּרִין וָעוֹנָשִׁין הֲלָכָה לְמֹשֶׁה מִסִּינַי. עוֹנָשִׁין מִכְתָּב כְּתִיבִי! אֶלָּא הָכִי קָאָמַר: אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: שִׁיעוּרִים שֶׁל עוֹנָשִׁין — הֲלָכָה לְמֹשֶׁה מִסִּינַי.

13 פסקי תוספות פתח ↗

המקדש יטעום כמלא לוגמיו ולא לוגמיו ממש. ד"ה הכא: דף פ ע"א

13 ביאור הלכה פתח ↗

וי"א דכיון שבין כולם טעמו וכו' - עיין בא"ר שמצדד להכריע להלכה כדעה זו משום דסברא ראשונה היא רק סברת הרא"ש מעצמו ע"ש ולא נהירא דהרי התוספות ביומא דף פ' כתבו בשם ר"ת הטעם של מלא לוגמיו לגבי קידוש משום יתובי דעתא ומשום זה הסכימו שם וכן בפסחים ק"ז בתוד"ה אם טעם דלאדם גדול נשתנה השעור משום דכל אחד ואחד מיתבא דעתיה במלא לוגמיו דידיה וכמו לענין יוה"כ וא"כ ממילא לפי טעם זה ודאי דס"ל ג"כ כהרא"ש וכן לדעת הגאונים המובא בטור דס"ל דדוקא המקדש בעצמו צריך לשתות מלא לוגמיו בודאי דכ"ש דלא ס"ל דליהני צירוף מכל המסובין ומה שהזכיר הריטב"א בשם התוס' אינו בתוס' שלפנינו דמוכח מהם איפכא וגם המחבר סתם הדעה הראשונה בסתמא משמע שסובר שכן עיקר להלכה. וע"כ אף שאין למחות ביד המקילין דיש להם ע"מ לסמוך מ"מ לכתחלה נכון ליזהר בזה מאד ובפרט שהמ"א כתב דגם הי"א שסוברים דמהני צירוף הוא רק לענין דיעבד וכן בדה"ח ושלחן ע"ש וח"א לא הקילו רק בדיעבד. ודע דבדה"ח כתב דבדיעבד מהני צירוף כל המסובין אפילו לא טעם המקדש כלל:

19 ר"ש משאנץ על משנה טהרות פתח ↗

האוכל אוכל ראשון. גופו נעשה ראשון להיות מגעו שני ומשמנה עשר דבר הן כדאיתא בפ״ק דשבת ד' יד. והאוכל אוכל שני נעשה גופו שני להיות מגעו שלישי והאוכל אוכל שלישי נעשה גופו שלישי לעשות רביעי בקדש ודווקא שאכל שיעור חצי פרס שזהו שיעור אוכלין טמאין לפסול את הגוויה והן שתי ביצים כדאמרינן בפ' כיצד משתתפין ד' פג. אבל בנגיעה אין אוכל מטמא אדם שאין אדם וכלים מקבלין טומאה אלא מאב הטומאה ובפ' ב' דחולין ד' לד. נמי אמרי' מצינו שהאוכל חמור מן האוכל דאילו אוכל בכביצה ואילו אוכל עד דאכיל חצי פרס ומיהו בפ״ק דשבת דף יז. מפרש האוכל אוכל ראשון ואוכל שני מ״ט גזרו ביה רבנן טומאה זימנין דאכיל אוכלין טמאין ושקיל משקין דתרומה ושדי לפומיה ופסיל להו ולפום האי טעמא מכי אכיל כביצה איטמי ליה ושמא אין רגילות שיהא אדם צמא לשתות עד דאכיל ליה כחצי פרס ומשום הכי לא גזרו בפחות ועוד נראה לפרש דב' גזירות הוו דמתחלה גזרו באוכל אוכלין טמאין שיהא נפסל גופו מלאכול בתרומה גזירה שמא יאמרו הא קא נגעי בהדי הדדי אוכלין טמאין ותרומה בתוך מעיו מבחוץ נמי אין לחוש אם יגעו זה לזה ולא מסקי אדעתייהו דבתוך מעיו כבר איעכל ליה ואותה גזירה אין ראוי לגוזרה בכביצה דאיכא למימר אשתייר ליה בין החנכיים והשיניים מיניה וליכא כביצה בתוך מעיו כיון דעקרוה מכביצה אוקמי' אשתי ביצים ולרבי יוחנן בן ברוקה דאמר בפ' כיצד משתתפין ד' פג. דפסול גוייה הוי בכביצה ומחצה איכא למימר דאוקמי' אחצי סעודה ובי״ח דבר אתו וגזרו אפי' בכביצה ואפי' בנגיעה דטמא מטעמא דמפרש בפ״ק דשבת דף יד:. ובפ״ב דחולין דף לד: מייתי רבי יהושע ראייה לדבריו מן הגזירה קדמוניות וכן משמע דהוה בעי למימר בפ' בתרא דיומא דף פ. דטומאת גוייה מן התורה ואי בשמנה עשר דבר גזור הא פשטו להו בכל ישראל ולא היה טועה בה דא״כ חסר להו: הגה״ה מיהו פי' ר״ת דפסול גוויה היתה גזרה קדמונית דהוו אמרי כי היכי דליכא חששא כשהתרומה נוגעת באוכלין טמאין בתוך הבטן ליכא חששא כי נוגעת כי נוגעין תרומה באוכלין כ״ה בתוספת יומא דף פ' ע״ב ד״ה וחצי פרס. בתוכה ולא מסקי אדעתייהו סברא דטומאת בית הסתרים. ובכביצה לבד לא היו טועין שהיו אומרין כשאינו אוכל רק כביצה כי נגע בבטן יחד חסר מכביצה מה שנשאר בין השינים והחניכיים ופחות מכביצה אינו מטמא אחרים והואיל דאפקוה מכביצה אוקמיה אשני ביצים אבל גזירה זו דרבי אליעזר ורבי יהושע הואי מי״ח דבר ומכביצה ומטעם מגע כדמפרש בשבת פ״ק דילמא אכיל אוכלין טמאין וקודם שיחסרו כלל שקיל משקין דתרומה ושדי בפומיה ונגעי יחד ופסלי להו ובחולין פ״ב דא״ל ר' יהושע ואוכל עד דאכיל חצי פרס מגזירות קדמונים הוא מביא ראייתו ובפ״ק דשבת הארכנו בדבר. ע״כ:

1 ושיערו חכמי' זו ביצת תרנגול' - הקשה ר"ת דבפ' חלון עירובין דף פ: אמרינן דשתי סעודות דככר דעירוב י"ח גרוגרות הויין ובפרק כיצד משתתפין עירובין דף פב: תנן רבי שמעון אומר שתי ידות לככר משלש לקב דהיינו שתי סעודות שהם ה' ביצים ושליש ביצה שהככר הוא ח' ביצים וכרבי שמעון קיימא לן דבכל דוכתא אמרינן כביצה לטמא טומאת אוכלין ולרבי שמעון עולה השיעור לכביצה אבל לשאר תנאי אינו כן ואכולהו תנאי קאי חצי חצי חציה לטמא טומאת אוכלין כדמוכח סוגיא התם וכשתחלק י"ח גרוגרות לחמש ביצים ושליש דזה וזה שתי סעודות תמצא לכל ביצה ג' גרוגרות ושלש שמינית של גרוגרת דבה' ביצים ושליש ביצה יש ט"ז שליש ביצים ועולה לכל שליש ביצה גרוגרת אחת ושמינית וגרוגרת גדולה מכזית כדמוכח בר"פ המצניע שבת דף צא. כדפרשינן לעיל וא"כ היכי אמרינן בכריתות פרק אמרו לו כריתות דף יד: גבי יש אוכל אכילה אחת דאין בית הבליעה מחזיק יותר משני זיתים ואור"י דנהי דקיימא לן כר' שמעון בהא דכביצה לטמא טומאת אוכלין בשתי סעודות דעירוב לא קיימא לן כוותיה אלא או כר' מאיר או כרבי יהודה כדמוכח התם דרב יוסף ורבא כרבי מאיר קיימי ואינהו נמי מודו דכביצה לטמא טומאת אוכלין כרבי שמעון דחציה לבית המנוגע וחצי חציה לפסול גויה וחצי חצי חציה לטומאת אוכלים לאו ארבי מאיר ור' יהודה קאי אלא ארבי שמעון וארבי יוחנן קאי שהזכירו שיעור הככר תדע דהא קתני התם בברייתא בגמרא כמה שיעור חצי פרס שתי ביצי' חסר קימעא דברי ר' יהודה ש"מ דקאי בשיטתיה דר' שמעון דקאמר חצי חציה לפסול הגויה בשתי ביצים ור"ת תירץ בע"א וזה לשונו דגרוגרות בלא גרעינין קאמר הכא ונמעכות ונדרסות טפי ונוחים להשימן בבית הבליעה וזיתים יש בהם גרעינין וקשין הן ועגולין ואינן נדבקין בבית הבליעה ולכך הוי שיעור ב' זיתים קשין כשיעור ג' גרוגרות ועוד דרכין ונוחין לאכול וכותבת הגסה עדיפא מכזית וגרוגרו' ובצירא מכביצה וכו' ולא נהירא לר"י דגרוגרות אין בהן גרעין שהם תאנים שנדרסו וההיא דכריתות דף יד. נמי דאין בית הבליעה מחזיק יותר משני זיתים בבשר איירי דלא שייך ביה גרעין וקשה ועגולין:

2 עונשין מיכתב כתיבי - ה"ג רש"י אבל בספרים היה כתוב שיעורין מיכתב כתיבי פירוש מדר' חנן ארץ חטה ושעורה ואמר בפ"ק דסוכה דף ה. כל הפסוק הזה לשיעורין נאמר ומשני שיעורין של עונשין והדין עמו דל"ג ליה חדא דמאי משני שיעורין של עונשין דמכל מקום אכתי תיקשי לך שיעורין של עונשין מיכתב כתיבי ועוד בכל דוכתא דפריך הכי בפרק קמא דסוכה שם ודעירובין ד' ד. מייתי כל מילתא דרבי חנן והכא לא מייתי לה ועוד אמאי לא משני הכא כדמשני התם קרא אסמכתא בעלמא ועוד ליפרוך נמי עונשין מיכתב כתיבי אלא שמע מינה דהכי פריך עונשין מיכתב כתיבי אבל משיעורא לא פריך דסמיך אשינויא דשנינן התם:

3 הכי נמי כמלא לוגמיו - הא דאמר פרק חלון עיר בין דף עט: המקדש אם טעם מלא לוגמיו יצא ואם לאו לא יצא אור"ת דהתם נמי כמלא לוגמיו וטעם הוי דבעינן יתובי דעתא דאי מלא לוגמיו ממש קאמר אם כן הוי טפי מרביעית כדמוכח הכא כי מוקי לה כמלא לוגמיו אז פריך אם כן הוה ליה מקולי בית שמאי אבל מעיקרא דקאמר מלא לוגמיו לא קשיא ליה א"כ היכי בעינן כולי האי והאמר בפרק ערבי פסחים פסחים דף קח: דד' כוסות שיעורן ברביעית וכוס של קידוש אחד מהם וא"כ היכי נפיק ידי קידוש כיון דבעי טעימה מלא לוגמיו ועוד אי סלקא דעתך מלא לוגמיו אם כן הוה טפי מייתובי דעתא דייתובי דעתא הוי כמלא לוגמיו ואמאי שיערו בכל חד וחד בדידיה בשלמא אי הוי בכמלא לוגמיו ניחא כדמשני בסמוך קים להו לרבנן דבהכי מיתבא דעתא כל העולם טובא עוג מלך הבשן פורתא:

4 וחצי פרס בכדי אכילת פרס - תימה לריב"א בפ"ק דשבת דף יד. מפרש טעמא דפסול גוויה משום דזימנין דאכיל אוכלין טמאין ושדי משקה דתרומה לפומיה ומטמא להו וא"כ בכביצה ליפסל גופיה כיון דאית בהן שיעור לטמא טומאת אוכלין ותירץ כיון דגזרי משום דילמא שדי משקה תרומה לפומיה וקים להו לרבנן דבבציר מאכילת שתי ביצים אין אדם צמא לשתות והוא בעצמו הקשה לדבריו שותה משקין טמאין אמאי אינו טמא עד שישתה רביעית כדאיתא פ' קדשי מזבח במסכת מעילה דף יז: הא משקה מטמא אחרים במשהו כדמוכח בפ"ק דפסחים דף יד. ובברכות פרק אלו דברים ברכות דף נב. מיהו לפר"ת שפירש דמדאורייתא לא מטמאו אלא ברביעית ומדרבנן הוא דגזור במשהו ניחא דלא רצו לגזור אלא במשקין דמטמו מדאורייתא ור"ת פי' דשתי גזירות הוו דמעיקרא גזר בשתי ביצים דנפסל גופיה מלאכול בתרומה אבל מותר ליגע וכן משמע לישנא דפסול גויה ולאו טעמא דמפרש פ"ק דשבת דף יד. אלא מטעם אחרינא כמו דאמרי כיון דהאוכל אוכלין טמאין מותר לאכול בתרומה אף על גב דנגעי בהדי הדדי בתוך הגוף ואתי למימר מה לי דנגעי בגופו מה לי בחוץ ואתי למישרי להגיע תרומה לאוכלים טמאין וא"ת א"כ בכביצה לגזור ויש לומר משום דכי אכיל כביצה אין נכנס למעיו כביצה שא"א שלא ישאר קצת בין השיניים והחניכיים וכיון דאפיקת' מכביצה אוקמה אשתי ביצים אבל משקין סגי ברביעית שאינן נשארים בין החניכיים והשיניים ור"י הוסיף על דבריו לפרש טעמא לשתי ביצים כיון דאפיקתיה מכביצה אוקמה אחצי שיעור פרס סעודה דבית המנוגע למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה כדמשמע בפרק כיצד משתתפין עירובין דף פג. וההיא גזירה דשתי ביצים גזירה קדמונית היתה קודם י"ח דבר טובא תדע דהוה ס"ד הכא דהיא דאורייתא דפריך מונטמתם בם מיכן לפסול גויה מן התורה ואי לא גזור אלא בי"ח דבר במאי טעי והא י"ח דבר ידועים לכל ופשט איסורן כדאיתא בפרק אין מעמידין ע"ז דף לו. ועוד א"כ חסר להו מי"ח דבר לדברי המקשה ובי"ח דבר גזרו בתר הכי האוכל אוכל ראשון וכו' אפי' בכביצה ומטעמא דהתם אפילו ליגע בתרומה נפסל גופו:

5 רש"ש על יומא פתח ↗

תד"ה ושיערו. דרב יוסף ורבה כר"מ כו'. כצ"ל:

11 סוכה פתח ↗

וְתַנְיָא, רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: מֵעוֹלָם לֹא יָרְדָה שְׁכִינָה לְמַטָּה, וְלֹא עָלוּ מֹשֶׁה וְאֵלִיָּהוּ לַמָּרוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״הַשָּׁמַיִם שָׁמַיִם לַה׳ וְהָאָרֶץ נָתַן לִבְנֵי אָדָם״. וְלֹא יָרְדָה שְׁכִינָה לְמַטָּה? וְהָכְתִיב: ״וַיֵּרֶד ה׳ עַל הַר סִינַי״! לְמַעְלָה מֵעֲשָׂרָה טְפָחִים. וְהָכְתִיב: ״וְעָמְדוּ רַגְלָיו בַּיּוֹם הַהוּא עַל הַר הַזֵּיתִים״! לְמַעְלָה מֵעֲשָׂרָה טְפָחִים. וְלֹא עָלוּ מֹשֶׁה וְאֵלִיָּהוּ לַמָּרוֹם? וְהָכְתִיב: ״וּמֹשֶׁה עָלָה אֶל הָאֱלֹהִים״! לְמַטָּה מֵעֲשָׂרָה. וְהָכְתִיב: ״וַיַּעַל אֵלִיָּהוּ בַּסְעָרָה הַשָּׁמָיִם״! לְמַטָּה מֵעֲשָׂרָה. וְהָכְתִיב: ״מְאַחֵז פְּנֵי כִּסֵּא פַּרְשֵׁז עָלָיו עֲנָנוֹ״, וְאָמַר רַבִּי תַּנְחוּם: מְלַמֵּד שֶׁפֵּירַשׂ שַׁדַּי מִזִּיו שְׁכִינָתוֹ וַעֲנָנוֹ עָלָיו! לְמַטָּה מֵעֲשָׂרָה. מִכׇּל מָקוֹם ״מְאַחֵז פְּנֵי כִּסֵּא״ כְּתִיב! אִישְׁתַּרְבּוֹבֵי אִישְׁתַּרְבַּב לֵיהּ כִּסֵּא עַד עֲשָׂרָה, וּנְקַט בֵּיהּ. בִּשְׁלָמָא אָרוֹן תִּשְׁעָה, דִּכְתִיב: ״וְעָשׂוּ אֲרוֹן עֲצֵי שִׁטִּים אַמָּתַיִם וָחֵצִי אׇרְכּוֹ וְאַמָּה וָחֵצִי רׇחְבּוֹ וְאַמָּה וָחֵצִי קוֹמָתוֹ״. אֶלָּא כַּפּוֹרֶת טֶפַח, מְנָלַן? דְּתָנֵי רַבִּי חֲנִינָא: כׇּל הַכֵּלִים שֶׁעָשָׂה מֹשֶׁה, נָתְנָה בָּהֶן תּוֹרָה מִדַּת אׇרְכָּן וּמִדַּת רׇחְבָּן וּמִדַּת קוֹמָתָן. כַּפּוֹרֶת, מִדַּת אׇרְכָּהּ וּמִדַּת רׇחְבָּהּ — נָתְנָה, מִדַּת קוֹמָתָהּ — לֹא נָתְנָה. צֵא וּלְמַד מִפָּחוּת שֶׁבַּכֵּלִים, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְעָשִׂיתָ לּוֹ מִסְגֶּרֶת טֹפַח סָבִיב״, מָה לְהַלָּן טֶפַח, אַף כָּאן טֶפַח. וְנֵילַף מִכֵּלִים גּוּפַיְיהוּ! תָּפַשְׂתָּ מְרוּבֶּה — לֹא תָּפַשְׂתָּ, תָּפַשְׂתָּ מוּעָט — תָּפַשְׂתָּ. וְנֵילַף מִצִּיץ, דְּתַנְיָא: צִיץ דּוֹמֶה כְּמִין טַס שֶׁל זָהָב, וְרָחָב שְׁתֵּי אֶצְבָּעוֹת וּמוּקָּף מֵאֹזֶן לְאֹזֶן, וְכָתוּב עָלָיו שְׁתֵּי שִׁיטִין: ׳יוֹד הֵא׳ מִלְּמַעְלָה, וְ׳קֹדֶשׁ לָמֶד׳ מִלְּמַטָּה. וְאָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בְּרַבִּי יוֹסֵי: אֲנִי רְאִיתִיו בְּרוֹמִי, וְכָתוּב עָלָיו ״קֹדֶשׁ לַה׳״ בְּשִׁיטָה אַחַת! דָּנִין כְּלִי מִכְּלִי, וְאֵין דָּנִין כְּלִי מִתַּכְשִׁיט. וְנֵילַף מִזֵּר. דְּאָמַר מָר: זֵר מַשֶּׁהוּ! דָּנִין כְּלִי מִכְּלִי, וְאֵין דָּנִין כְּלִי מֵהֶכְשֵׁר כְּלִי. אִי הָכִי, מִסְגֶּרֶת נָמֵי הֶכְשֵׁר כְּלִי הוּא! מִסְגַּרְתּוֹ לְמַטָּה הָיְתָה. הָנִיחָא לְמַאן דְּאָמַר מִסְגַּרְתּוֹ לְמַטָּה הָיְתָה, אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר מִסְגַּרְתּוֹ לְמַעְלָה הָיְתָה, מַאי אִיכָּא לְמֵימַר? הַאי הֶכְשֵׁר כְּלִי הוּא! אֶלָּא: דָּנִין דָּבָר שֶׁנָּתְנָה בּוֹ תּוֹרָה מִדָּה מִדָּבָר שֶׁנָּתְנָה בּוֹ תּוֹרָה מִדָּה, וְאַל יוֹכִיחוּ צִיץ וְזֵר, שֶׁלֹּא נִתְּנָה בָּהֶן תּוֹרָה מִדָּה כְּלָל. רַב הוּנָא אָמַר, מֵהָכָא: ״עַל פְּנֵי הַכַּפּוֹרֶת קֵדְמָה״, וְאֵין פָּנִים פָּחוֹת מִטֶּפַח. וְאֵימָא כְּאַפֵּי

13 מגן אברהם פתח ↗

רובו של רביעית. היינו באדם בינוני ובגדול לפי גדלו תוס' יומא דף פ' ועסי' תרי"ב ס"ט וכתב הר"ן דמ"מ לא בעי טפי מרביעית ב"ח ואגודה פ' ע"פ:

13 תוספות רבי עקיבא איגר על משנה כלים פתח ↗

אות מ כמלא לוגמיו ביה"כ. גם לענין קידוש הדין כן דצריך שיטעום כמלא לוגמיו כפי מה שהוא אדם תוס' יומא ד"פ. ובפסחים ד' ק"ז:

19 סדר משנה על משנה תורה, הלכות שביתת עשור פתח ↗

קושית הלח"מ מלקמן הל' שאר אבה"ט פ"ח הל' י"א.אכל מעט וחזר ואכל אם יש מתחלת וכו' עד סוף כדי אכילת שלש ביצים הרי אלו מצטרפות וכו'. עכ"ל. והנה הלח"מ פה תמה בדבר זה, והוא דלקמן בהל' שאר אבות הטומאה פרק שמיני הל' י"א כ' רבינו ז"ל, וז"ל, אינו מתטמא עד שיאכל מאכלים טמאים כחצי פרס שהוא כביצה ומחצה שוחקות וכו' עכ"ל רבינו ולמה זה ל"כ גם כאן שאותן שלש ביצים הם לענין שיעור צרוף הם שוחקות, שאפי' אם שהה באכילתו שיעור ככותבת זמן מרובה כ"כ מתחלת האכילה עד סוף האכילה שיעור אכילת שלש ביצים שוחקות ג"כ האכילה מצטרף לשיעור ככותבת להיות חייב עליו, ומדסתם רבינו פה שמע מינה דכונתו פה לביצים בינונית לא שוחקות וא"כ דברי רבינו לכאורה סותרות אהדדי יע"ש בלח"מ. ישוב קושית הלח"מ הנ"ל. איברא אני בעניי תמה אני על הלח"מ דמה זו שאלה ומה זו קושיא דהא דאמרינן בעירובין דף פ"ג ע"א וז"ל, ומאן חכמים ר' יוחנן בן ברוקא, פשיטא שוחקות אתא לאשמעינן כי אתא רב דימי וכו' עכ"ל הגמרא ויע"ש הסוגיא יותר באריכות, הנה זה לא קאי אלא לענין פסול גויה דוקא, דבדבר זה הוא דמקילינן גבי פסול גויה דבעינן שיהיו דוקא שוחקות, אבל בביצים בינונית אינו נפסל הגויה, אם משום דבפסול גויה הקילו חכמים בהרבה דברים הואיל והיא טומאה קלה, וכמש"כ הלח"מ גופא פה בד"ה שתה מעט וכו' במהדורא א' וב' על דברי הרהמ"ג ז"ל שם ואם מטעם דקים להו להחכמים דאם האדם אוכל שיעור בפחות מביצה ומחצה שוחקות אין דרכו בכך להיות שותה ג"כ וממילא תו לא שייך ביה לפסול הגויה, דהא כל עיקר הטעם של פסול הגויה הוא רק מטעם דגזרינן שדי משקין דתרומה לתוך פיו בעוד שהוא אוכל, ועל ידי זה יהיה מטמא להמשקין שבפיו, ועיין בתוס' דיומא דף פ' ע"ב בד"ה וחצי פרס וכו' מש"כ וביתר מקומות בתוס' בש"ס ועיין לקמן בדבור שלאחר זה המתחיל שתה מעט וחזר ושתה וכו' אות ראשון מה שאכתוב בס"ד בזה והכא באוכל פחות משיעור ביצה ומחצה שוחקות דלא שכיח שישתה בעוד שהוא אוכל וכמש"כ בס"ד לא גזרו ביה פסול גויה דבכל מילתא דלא שכיחא לא גזרו רבנן, והא תינח בפסול גויה וכדאמרינן, אבל לא כן בכל שארי השיעורים שבתורה כולה כמות שהיא, ליכא ספיקא כלל דזה כלל גדול בשיעורין דכל השיעורין הם בביצה בינונית והיה זה שיעור אכילת יוה"כ כאחד מהם. קצת ביאור בעירובין דף פ"ג ע"א בגמרא וברש"י שם. ואעידה לך שני עדים נאמנים על זה מלבד שהוא דבר מבואר מעצמו וכאמור, העד האחד מהסוגיא דעירובין הנ"ל, והוא דאל"כ מה ראה על ככה ר' יוחנן בן ברוקא לאשמעינן הך דבר חידוש דבעינן דוקא ביצים שוחקות גבי הך דינא של חצי פרס הנאמר גבי פסול גויה דוקא. ולמה לא אשמעינן ר' יוחנן בן ברוקא החידוש הזה האמור בכל דיני שיעורי הביצים ששנו חכמים בלשון המשנה בכולהו ש"ס משניות כי רבות הנה, אם לא כי הוא הדבר אשר דברתי בס"ד דר' יוחנן בן ברוקא גופא לא אמרו להך דינא דביצים שוחקות קאמרינן אלא דוקא כי הוא זה בפסול גויה ומהנך טעמים האמורים לעיל, אבל בכל השיעורין שבתורה שיעור ביצה הוא ביצה בינונית. והעד השני הוא מאור עינינו רש"י ז"ל בהך סוגיא דעירובין דהתם כי גם מדבריו שם מתבאר באר היטב לענ"ד בס"ד כדברינו הניתנין למעלה, והוא דרש"י ז"ל שם בד"ה כמה שיעור חצי פרס וכו' כ' וז"ל לפסול הגויה עכ"ל רש"י, שלכאורה נראים הדברים הללו ח"ו כדברי מותר ודבר שפתים דפשיטא דעל פסול הגויה קאי דקאמר לעיל מיניה וחצי חציה לפסול את הגויה וכו', אבל רש"י ז"ל פיו יפה דייק וגרס דכל פלוגתייהו דכל הנך תנאים דהתם אינו אלא לענין לפסול הגויה ואפס זולתו מן השיעורים שאינם משוערים בביצים שוחקות ומטעמים האמורים לעיל לחלק בין פסול גויה לבין שארי השיעורים ורש"י ז"ל גופא דייק לה כן מכח הראיה הנ"ל מדנקט לה גבי פסול גויה להך דינא דשוחקות, ודו"ק.

« תוספות על יומא ע״ט ע״ב:ו׳ תוספות על יומא פ״א ע״א:ג׳ »